<h1>ספר החינוך מצוה של"ב</h1>
<h2>דף יב:</h2>
לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה, כלומר בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, וביאר הכתוב שענין הקדושה הוא שיהיו פירותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון שאמר הכתוב אחר כן [שם] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, כלומר חירות לעבדים, כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה, כלומר שתהיה התבואה הפקר ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו. משרשי המצוה מה שכתבתי במצות מניין השנים מצוה ראשונה שבפרשה זו שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכולי, כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה, והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפירות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינו עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר והיא התחלת שש שנים של שבוע. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו סנהדרין מתקבצין בקידוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין. ועובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי ביטל עשה זה מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. ועונשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.
<h2>דף כד:</h2>
לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה, כלומר בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, וביאר הכתוב שענין הקדושה הוא שיהיו פירותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון שאמר הכתוב אחר כן [שם] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, כלומר חירות לעבדים, כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה, כלומר שתהיה התבואה הפקר ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו. משרשי המצוה מה שכתבתי במצות מניין השנים מצוה ראשונה שבפרשה זו שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכולי, כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה, והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפירות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינו עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר והיא התחלת שש שנים של שבוע. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו סנהדרין מתקבצין בקידוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין. ועובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי ביטל עשה זה מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. ועונשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.
<h2>דף כח:</h2>
לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה, כלומר בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, וביאר הכתוב שענין הקדושה הוא שיהיו פירותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון שאמר הכתוב אחר כן [שם] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, כלומר חירות לעבדים, כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה, כלומר שתהיה התבואה הפקר ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו. משרשי המצוה מה שכתבתי במצות מניין השנים מצוה ראשונה שבפרשה זו שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכולי, כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה, והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפירות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינו עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר והיא התחלת שש שנים של שבוע. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו סנהדרין מתקבצין בקידוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין. ועובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי ביטל עשה זה מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. ועונשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.
<h2>דף לב:</h2>
לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה, כלומר בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, וביאר הכתוב שענין הקדושה הוא שיהיו פירותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון שאמר הכתוב אחר כן [שם] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, כלומר חירות לעבדים, כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה, כלומר שתהיה התבואה הפקר ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו. משרשי המצוה מה שכתבתי במצות מניין השנים מצוה ראשונה שבפרשה זו שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכולי, כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה, והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפירות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינו עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר והיא התחלת שש שנים של שבוע. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו סנהדרין מתקבצין בקידוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין. ועובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי ביטל עשה זה מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. ועונשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.
